מדינת ישראל עם השנים הלכה והתקרבה לחברה המערבית הקפיטליסטית אשר מזמן אבדה את ערכי עבודת האדמה.
רב קרקעות המדינה כיום שייכות למדינה או לגופים ציבוריים בבעלות המדינה. כ-93% ממקרקעי ישראל נמצאים בבעלות המדינה ואילו רק כ-7% בבעלות פרטית.
לאחרונה, 2017, חלק מתושבי העיר ירושלים עלולים למצוא עצמם ללא בית, שכן חלק מקרקעות העיר ירושלים היו בעבר תחת חזקה של הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית וכיום נמכרו לגופים פרטיים אנונימיים.
מה גם שכנסת ישראל היושבת על אדמת ירושלים היא אדמה בחזקה פרטית של הפטריארכיה.
תופעת החכירה לדורות אינה תופעה חדשה או טרנד חולף בעולם הקניין, כבר ב-1932 נחתם חוזה חכירה בפסק דין שמעון דותן.
כבר עם קום המדינה חלו דיונים על מעמדן של קרקעות מדינת ישראל.
קק"ל (הקרן הקיימת לישראל) ועוד יהודים בלי הון, רכשו קרקעות עבור המדינה שבדרך.
זרח ורהפטיג הציע כי הקרקעות שנרכשו יעמדו לטובת העם היהודי בייחוד במצב של גל עליה גדול לארץ.
לכן קבע זרח כי הקרקעות לא ימכרו אלא יוחכרו לתקופה של 50 שנה.
בהצעתו של זרח תקופת החכירה תתחדש לאחר 50 השנים.
יוסי כץ בספרו והארץ לא תימכר לצמיתות , מנתח את הרעיון מאוחרי איסור מכירת קרקעות קק"ל.
כל הרעיון של אי מכירת הקרקעות ברשותה של קק"ל ותקופת החכירה לדורת הועלה כבר בקונגרס הציוני הראשון ע"י פרופ' צבי הרמן שפירא בשנת 1987.
תקופת החכירה לדורות תהא 49 שנים.
במהלך הקונגרס הציוני החמישי הוחלטה החלטה אולי אחת החשובות, הקמת קק"ל.
ב-1907, אושרו תקנות קק"ל המעגנות באופן משפטי את עקרון אי מכירת קרקעות המדינה.
בתקנות קק"ל ניתן למצוא, עד היום, את יכולת הדירקטוריון של קק"ל למכור קרקעות ברשותה אך ורק בתנאי שמדובר בקרקע אותה קרקע אותה יבקש קק"ל לרכוש.
תהליך "הרכישה" יהיה באמצעות החלפת קרקעות .
בשנות ה-30 החליטו בקק"ל כי יהיו מקרים בהם אין מנוס מלמכור קרקעות אך בגלל האיסור המפורש אשר נקבע בתקנונה הוחלט בקק"ל להקים חברות עזר.
אחרי דיון נרחב בסוגית החכירה ברצוני להשתמש בספרו של פרופ' ויסמן, ויסמן טוען כי החכרת נכס לדורות אינה מהווה ויתר על הבעלות מצד מדינת ישראל, לכן כנראה היא מותרת.
מקריאת ספרו של פרופ' ויסמן נוכחתי לדעה מעט שונה משל המלומדים האחרים. פרופ' ויסמן טוען כי תקופת החכירה הנהוגה בישראל היא 98 שנה.
